לא רק במה שמפריע.
גם במה שמבקש להשתנות.

בהתחלה היה לה קשה לומר מה היא מרגישה. היא ידעה רק שהיא עייפה, לא עייפות של יום עמוס, אלא עייפות שנבנתה לאורך זמן.
מבחוץ היא המשיכה לתפקד: עבדה, טיפלה בילדים, פגשה אנשים ועשתה את כל מה שנדרש ממנה. אבל בתוכה משהו הלך והתרחק, וגם כשהכול נראה לכאורה בסדר, היא הרגישה שמשהו חסר.

מתי הלב למד שאין לו מקום?
לפעמים זה קורה אחרי אובדן. לפעמים אחרי שנים של היותה מתפקדת עבור כולם. ולפעמים פשוט כי אף אחד לא לימד אותה להרגיש, רק להמשיך הלאה.

בתוך התהליך שלנו התחלנו בעדינות לחקור מתי זה התחיל. לא למהר לפתור או לתת שם לכל דבר, אלא להקשיב לתחושות הגוף ולרגשות שלא קיבלו מקום. בהדרגה היא הצליחה לזהות שמתחת לעייפות נמצאים גם כאב וגם צרכים שנדחקו הצדה במשך זמן רב.
כשהיא נתנה מקום למה שהרגישה, החלה להיווצר תנועה. היא התחילה להבין מה נכון לה, להציב גבולות, ולבחור מחדש היכן להשקיע את הכוחות שלה. לא הכול השתנה בבת אחת, אבל בהדרגה חזרו תחושות החיות והרצון להיות נוכחת יותר בחייה, לא רק ליד החיים, אלא בתוכם.
הפרטים בסיפור שונו כדי לשמור על פרטיותה.

כשהטקס כבר לא מחליט במקומה

היא הגיעה בתקופה של שינוי ומעבר למסגרת חדשה. לצד הלחץ והחששות הופיע פחד עז מבחילות ומהקאה, ובהדרגה נוספו פעולות חוזרות ובדיקות שנועדו להרגיע אותה ולוודא שהכול בסדר.
הטקסים סיפקו הקלה לרגע, אבל ככל שחזרה עליהם, הפחד התחזק והמרחב שלה הלך והצטמצם.
בתהליך למדנו להכיר את המעגל של המחשבה, החרדה והטקס. בעזרת חשיפות הדרגתיות ומותאמות לקצב שלה, היא תרגלה להישאר עם אי־הנוחות בלי לבצע מיד את הפעולה המרגיעה. לפעמים הצליחה לעצור מראש, ולפעמים הבחינה בטקס רק לאחר שכבר התחיל ולמדה שגם אז אפשר לבחור לעצור, בלי להפוך את התרגול למבחן נוסף שעליה לעבור בצורה מושלמת.
בהדרגה הטקסים החלו לתפוס פחות מקום. הפחד לא נעלם בבת אחת, אבל הוא כבר לא קבע עבורה מה היא יכולה לעשות. לצד השינוי הזה התחזקו גם הביטחון שלה, היכולת לסמוך על עצמה והנכונות להיפתח יותר בקשרים חברתיים.
הסיפור מבוסס על תהליך טיפולי. פרטים שונו והושמטו כדי לשמור על פרטיותה.